!Don't Change That Name אל תשני את שמך!

מפני שחשוב לי מאוד שכמה שיותר דוברות עברית (ובנותיהן) יקראו את הפרסום הנוכחי, הוא תורגם לעברית, שמופיעה מיד לאחר האנגלית:

When Carolyn Hax published this September 26^th column on married surnames, I could’ve told her not to be surprised at the 1,362 comments, even though the query was actually whether it would be OK to ask a friend why she’s taking her husband’s surname. While the ‘nuts (as we Hax groupies refer to ourselves) were overwhelmingly of the MYOB school as far as the specific query, anyone who naively believed that things would end there was, well, naïve. How could this not spark a discussion / debate on the taking or not taking one’s (invariably male) partner’s name, and corrolarily, on how to surname one’s offspring? It was inevitable. After submitting about 35 comments, to the eyerolling of most of the Hax commenting community, I realized that the column was actually ripe fodder for a blog post. The format will be various arguments in red, and a rebuttal — either my own or one of the nuts’ — in black. Here goes:

"Feminism is all about choices. It’s no one’s business but the individual woman concerned. Women should be supporting each others’ choices, not judging.”

I just cannot support anyone, man or woman, choosing patriarchy. And to choose patriarchy and call it feminist, while I certainly can’t stop you from doing so, and I’m no logician or philosopher, there’s got to be a tautology or some sort of fallacy there. While one result of feminism is that women now have options that we didn’t have previously, using those options in order to perpetuate patriarchy, or patriarchal practices, would certainly seem inconsistent with feminism.

As for women supporting each others’ choices, I can’t get behind it. To the disappointment of many, I do not consider myself a sister of every woman simply because we have body parts in common. Just as I do not support the acts of Sholom Rubashkin simply because he’s a fellow Jew (not only did he violate the law but he did so engaging in acts that oppose the spirit of Jewish law, if not the letter), I don’t support choices made by women that ultimately stymie womankind just because those choices were made by a woman.

How does a woman taking her husband’s surname stymie the effort of gender parity? Or conversely, how does a woman retaining her surname further gender parity (which is feminism in a nutshell)? In two ways: Firstly, every time a woman retains her birth surname, she erodes the societal convention, thereby smoothing the path for successive women to do so, until ultimately neither men nor women, will be inhibited about women retaining their names. Secondly, you’re making a statement to the next generation, commensurately breaking down barriers and assumptions for them. Looked at this way, it’s not “just” a personal decision, but rather an inherently political one.

"I have brothers / cousins that will carry on my family name."

Not necessarily. You're assuming that 1) they’ll have kids, and 2) any kids they have will bear their surnames. No longer always the case.

"I’m not that attached to my surname.”

Do men ever think about how attached or unattached they are to their surnames? That's another clue that this is a bigger issue than just what you choose and what I choose.

“I took my husband’s name because my birth name is cumbersome / constantly mispronouced / misspelled and my husband’s is short and easy to pronounce.”

Supposing the opposite had been true, i.e., your husband’s surname was cumbersome or annoying. The “my last name is a pain” excuse is just that: an excuse. If your name’s a pain, change it on your own, unrelated to marriage. Why should it take a man to motivate you to change your name?

“It’ll be a pain to have to correct people the rest of my life when they call me Mrs. [Husband'sName]."

The more women retain their names, the more used to it everyone one gets, and the less correcting we have to do. Think of women physicians back when they were outliers: They probably had everyone assuming that "Dr. Plony" was going to be male, and patients were taken aback when Dr. Plony entered the examining room or ER and…wasn’t male. Nowadays? All gone.

“[Some authority, i.e., school, airline] won’t believe I’m married / I’m my kid’s mom.”

This was responded to by AquaGirl, a Hax ‘nut who presumably retained her name: “Time I have spent having to prove I am (was) married: 0 minutes. Extra time I have spent ‘proving’ I am my son's mom: zero minutes. Time I have spent dismantling this straw man: 20 seconds.”

"All members of an immediate family (husband, wife, children) having the same last name identify to society that they are a family; so that when you know one party's last name, you can deduce the names of the other parties."

Please. Even if a household starts off this way (along with the white picket fence), how many end up that way? Stuff happens: People die, divorce, remarry… like the white picket fence, the traditional nuclear family is not only a societal construct, it’s not even the case statistically (and never was). What about non-custodial children sharing an address with one now-remarried parent? Trying for that uniform surname for all members of a household gets to be like herding cats; or to go with another metaphor, it’s a Holy Grail: Questionable whether it ever existed, yet it’s held up as the ultimate attainment.

As for deducing the other parties' names from that of one party? Here’s a more realistic idea: Just assume that you can't assume, or that we'll all make a few mistakes. And the earth will continue spinning on its axis...

Lastly, kJanes, another ‘nut tells it like it is: ”You know why people think that women change their last name out of submission? Because we never hear about men changing theirs. How is it possible that only women have names that are hard to pronounce, hard to spell, a pain to write? That's always the story we hear, isn't it? So men never have last names they don't like? Really?

Take for example [how we] dress: While it's acceptable for women to wear men's clothing (because men occupy a higher status in society, so it's a step up for women to dress as men), it's not OK for men to wear women's clothing because it's derogatory to dress/act ‘as a woman’. Why is calling a man ‘feminine’ the worst insult one man can bestow upon another?

Think about language: How many derogatory words can you think of for a strong-willed or powerful woman (words that Hillary Clinton is routinely called)? Are there an equal number of derogatory words for a strong man? What about words used to call women promiscuous? Are there equal numbers of derogatory words used to call men promiscuous?

Many cues in our society are subtle indications of women's lesser status. If we really want equality, these subtle differences between the genders need to be eliminated. I don't think anyone is denying that many double standards live on. What I'm saying is that some of the double standards are blatant or explicit, and some subtle, or implicit. Language has an impact on how we think, even if subconsciously. So, in the larger scheme of things, the language we use is one of the most important hills we need to conquer.”

Back to me: And as names are part of our language — our communication with one another — we need to eliminate women taking men’s names, thereby communicating gender parity. So, sisters, I’ll see you on the other side of that broom / chuppah / altar — rarin’ to go into coupled life — with your present names!

משפרסמה קרולין האקס ב-26 בספטמבר את הטור שלה על שמות המשפחה של זוגות נשואים, יכולתי להזהיר אותה שלא תופתע מ-1,362 התגוביות, למרות שהשאילתא היתה בעצם אם מותר לשאול חברה מדוע היא מקבלת על עצמה את שם המשפחה של בעלה. בעוד ש"המטורללות" (כפי שאנו, חסידותיה של האקס, מכנות את עצמנו) היינו, רובנו ככולנו, מאסכולת ה"זה לא עסקך" בנוגע לשאילתא הפרטנית, מי שהאמין בתמימותו שהעניין יסתיים בכך היה, נו?...תמים. איך אפשר היה להימנע מדיון / ויכוח לגבי קבלת או אי-קבלת שם המשפחה של השותף (הגבר, מן הסתם), וכתוצאה מכך, מה יהיה שם המשפחה של הצאצאים? זה היה בלתי-נמנע. אחרי שהעליתי כ-35 תגוביות, מול העיניים המתגלגלות-בחוריהן של קהיליית הטוקבקיסטים של האקס, נפל לי האסימון שהטור הנ"ל הוא חומר בשל לפרסום בבלוג שלי. המתכונת תהיה מורכבת מטיעונים שונים באדום, וסתירתם – אם במילותיי שלי או של אחת "המטורללות" – באותיות שחורות. אז קדימה:

"פמיניזם נועד לאפשר בחירה. זה לא העסק של אף אחד מלבד האשה האמורה. נשים צריכות לתמוך בבחירות של עמיתותיהן ולא לשפוט אותן."

אני פשוט לא יכולה לתמוך בשום אדם, גבר או אישה, הבוחר בפטריארכיה. וכשמישהי בוחרת בפטריארכיה וקוראת לעצמה פמיניסטית, כמובן שאני לא יכולה לעצור בעדה, וגם איני מומחית בלוגיקה או פסיכולוגית, אולם יש פה איזושהי טאוטולוגיה או סברת-טעות. אמנם אחת התוצאות של הפמיניזם היא שיש עכשיו לנשים אופציות שלא היו לנו בעבר, אך לנצל את האופציות הללו להנצחת הפטריארכיה או המנהגים הפטריארכיים, ממש לא יכול להיחשב לתואם-פמיניזם.

אשר לטיעון שנשים צריכות לתמוך בבחירות של עמיתותיהן, גם עליו אני לא יכולה לסמוך את ידיי. לאכזבתן של רבות, אני לא רואה את עצמי כאחות של כל אישה פשוט משום שיש לנו אברי גוף זהים. ממש כפי שאינני יכולה לתמוך במעשיו של שלום רובשקין רק משום שהוא יהודי כמוני (הוא לא רק הפר את החוק, אלא שמעשיו היו גם מנוגדים לרוחה של ההלכה היהודית, אם לא ללשונה), אני לא תומכת בבחירות של נשים שבסופו של דבר יעמידו מכשולים בדרכו של המין הנשי רק משום שאישה בחרה בהן.

כיצד מעמידה אישה המקבלת על עצמה את שם המשפחה של בן-זוגה מכשולים בפני המאמצים להשגת שוויון מגדרי? או להיפך, כיצד מקדמת אישה המשמרת את שם נעוריה את השוויון המגדרי (שהוא מהות הפמיניזם)? בשני אופנים: ראשית, בכל פעם שאישה משמרת את שם המשפחה שעימו נולדה, היא שוחקת את המוסכמה החברתית ובכך מפלסת את דרכן של נשים נוספות לעשות כך, עד שגם לגברים וגם לנשים לא יפריע שנשים משמרות את שמן. שנית, זו בעצם הצהרה המיועדת לדורות הבאים ומסייעת להסרת חסמים והנחות-יסוד עבורם. יש לראות את ההחלטה הזו לא "רק" כאישית, אלא גם כבעלת משמעות פוליטית.

"יש לי אח / בן דוד שיישא את שם המשפחה שלי."

לא בהכרח. את יוצאת מתוך הנחה ש1) יהיו לו ילדים; ו2) אם יהיו לו ילדים, הם יישאו את שמות המשפחה שלהם. כיום זה כבר לא מובן מאליו.

"אני לא כ"כ מחוברת לשם המשפחה שלי".

האם גברים אי-פעם חושבים בכלל עד כמה הם מחוברים או לא מחוברים לשם המשפחה שלהם? זהו עוד סימן לכך שמדובר פה בסוגיה עמוקה יותר מסתם שאלה של מה אני בוחרת או לא בוחרת.

"קבלתי על עצמי את שם המשפחה של בעלי כי שם נעוריי הוא מגושם / אנשים תמיד שוגים בהיגויו או באיותו, ואילו שמו של בעלי קצר וקל להיגוי.”

נניח שהמצב היה הפוך, כלומר ששם המשפחה של בן-זוגך היה מגושם או לא נוח לשימוש. התירוץ של "השם שלי מעצבן" כשמו כן הוא: תירוץ ותו-לא. אם השם שלך מעצבן, שני אותו בעצמך, ללא קשר לנישואים. למה יש צורך בגבר כדי להניע אותך לשנות את שמך?

"זה יהיה מעצבן לתקן אנשים עד אחרית ימיי כל פעם שהם יקראו לי גברת [שם הבעל]".

ככל שירבה מספר הנשים המשמרות את שמן, הצבור יתרגל לכך יותר ויותר, ויהיה פחות צורך בתיקונים. חשבי על הרופאות שפעם היו תופעה יוצאת מן הכלל: מן הסתם כולם הניחו ש"ד"ר פלוני" היה רופא, והמטופלים השתנקו כשד"ר פלוני נכנסה במלוא הדרה לחדר הבדיקות או לחדר המיון. ואילו כיום? היא מתקבלת כמובנת מאליה.

"[בגוף מסויים, למשל בבי"ס או בחברת תעופה] לא יאמינו שאני נשואה / שאני האמא של ילדיי".

AquaGirl, "מטורללת של האקס" שמן הסתם שימרה את שמה, הגיבה לכך: "הזמן שבזבזתי כי הייתי חייבת להוכיח שאני (הייתי) נשואה: 0 דקות. הזמן הנוסף שהקדשתי "להוכיח" שאני האמא של בני: אפס דקות. הזמן שלקח לי לפרק את איש-הקש הזה: 20 שניות."

"כשלכל בני המשפחה הגרעינית (בעל, אישה, ילדים) יש אותו שם משפחה, החברה מזהה אותם כמשפחה; וכך כשיודעים מה שם המשפחה של אחד מהם, אפשר לדעת גם את שם המשפחה של כולם".

נו, באמת. אפילו אם בית-משפחה מתחיל כך (כולל גדר הכלונסאות הלבנה המיתולוגית), כמה מהם ממשיכים כך לעד? דברים מתרחשים: אנשים מתים, מתגרשים, נישאים מחדש... כמו גדר הכלונסאות הלבנה, כך גם המשפחה הגרעינית אינה רק המצאה מבנית של החברה, אלא שגם מבחינה סטטיסטית זו אינה המציאות (ומעולם לא היתה). מה לגבי ילדים שאינם תחת משמורת והחולקים עתה כתובת אחת עם אחד מההורים שנישא מחדש? הנסיון להשיג שם משפחה אחיד לכל בני בית-משפחה הופך בהדרגה למשימה בלתי-אפשרית; או, אם לעשות שימוש במטאפורה: כמוהו כ"גביע הקדוש" – ספק אם בכלל היה קיים מלכתחילה, ובכל זאת הוא מהווה מטרה נעלה להשגה.

ואשר ליכולת לדעת את שם המשפחה של כל בני בית-המשפחה באמצעות שמו של אחד מהם? הנה רעיון יותר ריאלי: פשוט יש להניח שאי אפשר להניח, או שכולנו נעשה כמה טעויות, ובכל זאת נוע תנוע הארץ סביב צירה...

ולסיכום נביא את טיעוניה של kJanes, אחת "המטורללות", האומרת דברים כהווייתם: "אתם יודעים למה אנשים חושבים שנשים משנות את שמן מתוך הכנעה? כי אנחנו אף פעם לא שומעים על גברים המשנים את שמם. כיצד יתכן שרק לנשים יש שמות שקשה להגות, קשה לאיית, מעצבן לכתוב? זה תמיד הסיפור שאנחנו שומעים, לא? אז לגברים אף פעם אין שמות שהם לא אוהבים? באמת?

"קחו לדוגמא את נושא הלבוש: בעוד שמקובל שנשים תלבשנה בגדי גברים (שהרי לגברים מעמד גבוה יותר בחברה, ולפיכך להתלבש כמוהם מהווה קידום מבחינת הנשים), זה לא הדדי, כי מבחינת הגברים, להתלבש / להתנהג כנשים זו השפלה. מדוע להגיד על גבר שהוא "נשי" זה העלבון החמור ביותר שניתן להטיח בו?

חישבו על המילים בשפה: על כמה כינויים מזלזלים המתייחסים לנשים בעלות עוצמה או רצון חזק (מסוג המילים המוטחות דרך שגרה בהילארי קלינטון) תוכלו לחשוב? האם ישנו מספר דומה של כינויים מזלזלים המתייחסים לגבר חזק? ומה לגבי כינויים המתייחסים לנשים מתירניות? האם ישנו מספר דומה של כינויים מזלזלים המתייחסים לגבר מתירני?

"קיימות דקויות רבות בחברה שלנו המרמזות על מעמדן הפחות של הנשים. אם אנו באמת שואפות לשוויון, יש לחסל את ההבדלים הדקים הנ"ל. אני לא חושבת שמישהו מתכחש לכך שהרבה סטנדרטים כפולים ממשיכים להתקיים. מה שאני אומרת הוא שכמה מאותם סטנדרטים כפולים הם בולטים בגסותם ומפורשים, ואילו אחרים הם דקים ומשתמעים. לשפה יש השפעה, אפילו אם רק בתת-מודע, על האופן בו אנו חושבים. ולכן, בגדול, השפה שבה אנו משתמשות היא אחד המבצרים החשובים ביותר שעלינו לכבוש."

ובחזרה אלי: ומכיוון ששמות הם חלק מהשפה – דהיינו, התקשורת ביננו – חובה עלינו לחסל את התופעה של נשים המקבלות עליהן את שמו של בן-זוגן, ובכך משדרות אי-שוויון מגדרי. אם כך, אחיותיי, להתראות בצד השני של המטאטא / החופה / שולחן לחם הקודש – כשאתן מוכנות ומזומנות לקפוץ אל חיי הזוגיות – עם שמותיכן העכשוויים!

תרגם באדיבות: עמי ארגמן