עברית למטה
Recently Haaretz ran a piece on film director Sigal Avin’s short films on sexual harassment.
I was cheering until I reached this quote: “It was important to ensure that the
films…were not political.” Say what? Avin is likely too young to have heard
that “the personal is political”, but beyond that, her statement is
unfortunately, and exasperatingly, representative of a disturbing phenomenon:
the Israeli rush to be “apolitical”, my exasperation at which is twofold:
First of all, when an organization (or in Avin’s case, individual
endeavor) claims to be apolitical, it’s misusing the word: What Israeli non-profits
and movements mean when they rush to declare themselves apolitical is that they’re
non-partisan or non-sectarian…as if anyone would mistake a
non-profit that provides support services to the disabled, or at-risk youth, or
battered women, for a political party. I can understand why an organization called
Catholic Charities or Jewish Family Services feels an obligation to state
explicitly that they’re non-sectarian, but environmental action groups? Organizations
that feed the hungry? Groups that advocate for road safety? Really? They’re
afraid of being identified as political?
Then there’s the other side: organizations that are
political, but claim they’re not: I’ll begin with the Masortì [Conservative]
movement, in whose youth movement my kids were active. The Masorti movement has
a wing called Al haMishmár that monitors church-and-state legislation in the Knesset.
What could be more political? Another example: Women Wage Peace. What could be
more political than a peace agreement? In order to reach one, we need to engage
politically, not dodge politics.
It’s even curiouser why Israelis feel this need to rush
to declare “We’re not political!”, as Israelis are some of the most outspoken
folks you’ll meet: Unlike Americans, Israelis will unabashedly argue with an
officer who’s ticketing them for speeding, or a clerk at City Hall issuing (or withholding)
permits to close in a balcony, just to name a few stereotypical examples. And of
course our parliament is infamous for its members’ uncivilized and downright
disrespectful exchanges. Why, then, are Israelis so loath to be political?
לאחרונה פורסמה כתבה ב"הארץ" על הסרטונים שהעלתהבמאית הקולנוע סיגל אבין בנוגע להטרדה מינית. אני התלהבתי עד שהגעתי לציטוט: "היה חשוב שהסרטונים... לא יהיו
פוליטיים". וואלה? אבין היא כנראה צעירה מדי ולא שמעה ש"האישי הוא
פוליטי", אולם מעבר לכך, למרבה הצער והרוגז, הכרזתה מייצגת תופעה מעצבנת:
הישראלים ממהרים להכריז על עצמם כ"לא פוליטיים", והרוגז שלי על כך כפול:
ראשית, כאשר ארגון (או במקרה של אבין, השתדלות אישית) טוען
שהוא לא-פוליטי, זה שימוש שגוי במונח: מה שעמותות ותנועות ישראליות בעצם מתכוונות
כשהן ממהרות להכריז על עצמן כלא-פוליטיות, הוא שהן בלתי-מפלגתיות או בלתי-עדתיות...
כאילו שמישהו בכלל יטעה לחשוב שעמותה המעניקה שירותי תמיכה לנכים, או לנוער במצוקה,
או לנשים מוכות היא מפלגה פוליטית. אני יכולה להבין מדוע חשוב לארגון הקרוי
"צדקה קתולית" או "שירותי משפחה יהודיים" להצהיר חד-משמעית
שהוא בלתי-עדתי, אבל לקבוצות של פעילי הגנה על הסביבה? לארגונים המאכילים את
הרעבים? לעמותות למען בטיחות בכבישים? באמת? הן מחוששות להיות מזוהות כפוליטיות?
וישנו גם הצד השני: ארגונים שהם אמנם פוליטיים, אך
טוענים שאינם כאלה: אתחיל עם הזרם המסורתי שבנותיי היו פעילות בתנועת הנוער שלו:
לזרם המסורתי ישנה זרוע הקרויה "על המשמר", שמנטרת חקיקת דת ומדינה
בכנסת. מה יכול להיות יותר פוליטי מזה? דוגמא נוספת: תנועת "נשים עושות
שלום". מה יכול להיות יותר פוליטי מהסכם שלום? כדי להשיג הסכם כזה, יש צורך
להיות מעורבים פוליטית, לא להתנער מפוליטיקה.
אפילו יותר מסקרנת מתמיה היא השאלה מדוע ישראלים חשים צורך
למהר ולהכריז, "אנחנו לא פוליטיים!", שהרי הישראלים ידועים במוכנותם
להביע את דעתם בראש חוצות. בניגוד לבני לאום אחרים, ישראלים לא יהססו להתווכח עם
שוטר הרושם להם דו"ח על נהיגה במהירות מופרזת, או עם פקיד בעיריה המוציא (או
מסרב להוציא) אישורים לסגירת מרפסת, ואלו רק דוגמאות אופייניות אחדות. וכמובן
שהכנסת ידועה לשימצה בשל חילופי הדברים
הבלתי-תרבותים וחסרי הכבוד בין חבריה. למה, אם כן, נרתע הישראלי כל כך מלהיות
פוליטי?
בייחוד בהתחשב בכך שכולנו יודעים הייטב מה צפון במילה
"פוליטי": האם אתה בעד או נגד מסירת שטחים תמורת שלום? האם את בעד או
נגד ההתנחלויות? כי חס וחלילה, מישהו עלול לזהות מתן אוכל לרעבים או עזרה לנשים
מוכות כעמדת תמיכה או התנגדות להתנחלויות / לכיבוש. ופה טמונה האמת העצובה: שאלו
העוסקים במלאכה החשובה מכל – תיקון עולם – חוששים שפועלם המבורך עלול
להתפרש כפוליטי. איזו מציאות עקומה היא זו?
תרגם באדיבות: עמי ארגמן
