“Boys
will be boys”. It sets my teeth on edge
even to write, let alone hear, those words. Up ‘til now, whenever I’ve taken
issue with the utterance of this despicable expression, I’ve been shut down
with, “What do you know? You don’t have sons.” Well, no more. I call BS on that.
Because I’ve thought about it and deconstructed it, and we all know what
happens when I start thinking and deconstructing: I’m about to blast your myth
wide open and send it packing. Ready to unpack it?
What behavior prompts us to remark, with mock
resignation, “Boys will be boys”? It’s always undesirable behavior. Think about
it: Have you ever witnessed a boy exhibiting admirable behavior and someone
remarking, “Boys will be boys”? No. Because "Boys will be boys" is always
used to excuse undesirable behavior.
It begins in early childhood with boys being
rambunctious. We more or less tolerate rambunctiousness; after all, it’s just a
stage, right? Well, it depends. We claim to approve of it, but do we really? We
“approve” of it the same way we “approve” of babies defecating into a diaper
instead of a toilet: because we can’t expect any more of them, and we know that
they must reach a certain developmental stage before we can begin teaching them
the socially acceptable way and place to defecate. But we do agree it must be
taught; ceasing to defecate “wherever” with no show of control is not likely to
just happen by itself; in other words, it’s not just a stage that’s going to
pass, like teething; it requires our active intervention.
As does rambunctiousness, which if not contained or
properly channeled in early childhood, emerges later in the form of frat boy
behavior (which among others, occasionally involves defecating…wherever). So at
what point do we stop excusing undesirable behavior with "Boys will be
boys"? I say it should never begin; those words – as well as “boys and
girls: different” – should never be uttered, because both are used for the same
purpose: to excuse antisocial behavior on the parts of boys.
By antisocial behavior I mean behavior that is
unacceptable for an adult. This is why I draw a distinction between rambunctiousness
and rowdiness. Frat boy behavior = rambunctious. It’s 12yo and even toddler
(see above) behavior being exhibited by individuals who are biologically men
but whose upbringing undoubtedly contained utterances of "Boys will be
boys". Do we adults tolerate rambunctiousness in each other? No. If and
when it’s exhibited, we reflexively recoil and distance ourselves therefrom.
Not so with rowdiness.
Rowdiness differs in its connotation from rambunctiousness.
Rowdiness 1) has its time and place; and 2) is engaged in by both genders and
all ages, even octogenarians. Unlike “getting rowdy”, we rarely if ever hear of
girls being rambunctious, and that’s not a coincidence: It’s because the latter is a
behavior of which we disapprove, if not in little boys, then ultimately in all
socialized adults.
After rambunctiousness, boys who hear "Boys
will be boys" move on to undesirable behavior that involves only boys: fistfights,
lack of impulse control, destructiveness, viewing pornography*. Subsequently, "Boys
will be boys"-eliciting behavior starts to involve young women: snapping
girls’ bra straps in elementary school; peeking into girls’ bathrooms or locker
rooms in junior high. Then it progresses to relating to and treating young
women as prizes or objects; and after that it’s not respecting “No”; overpowering
women, assault, abuse — all behaviors that we simultaneously condemn explicitly
and condone implicitly every time we say "Boys will be boys". And
notice: All behaviors that elicit "Boys will be boys" have a perpetrator
and a victim.
Like
Soraya Chemaly, I’m not saying that the son of every parent who has ever uttered
"Boys will be boys" is destined to become an abuser; I’m saying that
these words serve no one: It’s time we excised them from our
vocabularies. I for one will no longer be silent when I’m told I have no
standing to oppose them because I have “only daughters”. On the contrary: I
precisely have standing to oppose them on behalf of my daughters, and
all daughters, everywhere.
* I know this last is viewed by many as proof of
healthy sexual development; whether or not that is true, it can’t be argued
that it involves objectification of women, of which we (hopefully) disapprove.
"ככה
זה בנים": ממש לא!
"ככה זה בנים". רק לקרוא את המלים הללו, שלא לדבר על לשמוע אותן,
מעלה לי את הסעיף. עד כה, בכל פעם שהבעתי התנגדות לשימוש בביטוי המתועב הנ"ל,
תמיד הושתקתי בטענה, "מה את יודעת? לך אין בנים." אז זהו, עד כאן. קשקוש
אני קוראת לזה, כי חשבתי על הנושא ופירקתי אותו לגורמים, ואתם יודעים מה קורה
כשאני חושבת על משהו ומפרקת אותו לגורמים: אני עומדת לנתץ את המיתוס שלכם, לארוז
אותו ולשלוח לכם בחבילה. מוכנים לפתוח?
איזו התנהגות גורמת לנו להפטיר, במעין קבלת-גורל מעושה, "ככה זה
בנים"? מדובר תמיד בהתנהגות פסולה. חשבו על כך: האם ראיתם פעם בן המתנהג
באופן ראוי לשבח ומישהו מעיר, "ככה זה בנים"? לא. כי "ככה זה
בנים" תמיד משמש כתירוץ להתנהגות פסולה.
זה מתחיל בשלבי הילדות המוקדמים כאשר בנים משתוללים. אנחנו פחות-או-יותר
מתירים השתוללות; אחרי ככלות הכל זהו בסך הכל שלב התפתחותי, נכון? אנחנו טוענים
שזה מקובל עלינו, אך האמנם? זה "מקובל" עלינו באותה מידה שבה
"מקובל" עלינו שתינוקות עושים את צרכיהם בחיתול במקום באסלה, משום שאי
אפשר לצפות מהם ליותר מכך, ואנחנו יודעים שעליהם להגיע לשלב התפתחותי מסויים לפני
שנוכל ללמד אותם איך והיכן לעשות את צרכיהם באופן המקובל בחברה. אולם כולנו
מסכימים שצריך ללמד את זה; הגמילה מעשיית הצרכים "איפה שלא יהיה" מבלי
לגלות שום שליטה בכך לא תתחולל מעצמה. במילים אחרות, לא רק השלב צריך לחלוף, כמו בקיעת השיניים; הדבר מחייב מעורבות פעילה.
כך גם ההשתוללות, שאם אינה מוכלת או מתועלת בשלב מוקדם של הילדות, היא תופיע
מאוחר יותר בצורת התנהגות גברברית מתהוללת (שבין היתר מתבטאת לפעמים בעשיית
הצרכים... איפה שלא יהיה). אם כך, באיזה שלב צריך להפסיק לתרץ התנהגות פסולה
בטיעון, "ככה זה בנים"? לדעתי אסור בכלל להתחיל; מלים אלו – כמו גם
"בנים שונים מבנות" – מוטב שלא ייאמרו בכלל בשום שלב, כי אלו גם אלו
נועדו לאותה מטרה: לתרץ התנהגות אנטי חברתית של בנים.
התנהגות אנטי חברתית היא, לשיטתי, התנהגות שאינה הולמת אדם בוגר. לכן אני
מבחינה בין השתוללות לבין השתובבות. התנהגות גברברית
מתהוללת = השתוללות. זו התנהגות של ילד בן 12 או אפילו פעוט (ראו לעיל) המתגלה אצל
מי שמבחינה ביולוגית הם גברים, אך החינוך שקיבלו ללא ספק כלל את האמירה "ככה
זה בנים". האם אנו הבוגרים מסכימים לסבול השתוללות מצד בוגרים אחרים? לא. כשהיא
מתרחשת, אנחנו נרתעים מוכנית ומתרחקים ממנה. לא כך כשמדובר בהשתובבות.
השתובבות שונה תפיסתית מהשתוללות. ראשית, השתובבות היא התנהגות סבירה במקום
ובזמן המתאימים; ושנית, בני שני המגדרים בכל גיל, כולל אפילו קשישים, משתובבים
לפעמים. לעומת ההשתובבות, כמעט ולא נשמע תיאור של בת כ"משתוללת", ויד
המקריות אינה בכך: הסיבה היא שהשתוללות היא התנהגות שלמעט בקרב זאטוטים ממין זכר
אינה מקובלת עלינו, כמובן לא בקרב אף אחד
מבוגרים בחברה.
לאחר שלב ההשתוללות עוברים הבנים השומעים מסביבתם ש"ככה זה
בנים" להתנהגות פסולה הייחודית לבנים בלבד: הרבצות, איבוד שליטה בדחפים,
הרסנות וצפיה בפורנוגרפיה*. עד מהרה מתחילה האמירה "ככה זה בנים" לעודד
התנהגות שבה מעורבות גם נשים: משיכת רצועות החזיה בבי"ס היסודי והצצה בשירותי
הבנות או בחדרי ההלבשה שלהן בחטיבת הביניים.
משם זה מתפתח להתייחסות לנשים כאל פרסים שזכו בהם או חפצים; ומשם הדרך קצרה
לאי-כיבוד ה"לא" של הנשים, להשתלטות כוחנית עליהן, לתקיפות, להתעללות –
כל סוגי ההתנהגות שאותם אנו מגנים במפורש אך למעשה מעודדים במשתמע כל פעם שאנו
אומרים "ככה זה בנים". ושימו לב: בכל סוגי ההתנהגות הנובעים מ"ככה
זה בנים" יש מבצע ויש קורבן של הביצוע.
כמו סוראיה
צ'מאלי, אינני אומרת שכל בן של כל הורה שאי פעם יצאו מפיו המילים
"ככה זה בנים" יהפוך בהכרח לגבר מתעלל; אני אומרת שהמילים הללו אינן
מביאות שום תועלת לאף אחד, ושהגיע הזמן לסלק אותן מאוצר הביטויים שלנו. אני, למשל,
לא אשתוק אם יאמרו לי שלא מתאים לי להתנגד להן בגלל ש"יש לי רק בנות".
להיפך: דווקא לי מתאים להתנגד להן בשם בנותיי, ובשם כל הבנות באשר הן.
*אני יודעת שרבים מחשיבים את הצפיה
בפורנוגרפיה כעדות להתפתחות מינית בריאה; בין אם זה נכון ובין אם לאו, אי אפשר
להתווכח עם העובדה שגלומה בכך החפצה של נשים, אשר (יש לקוות) אינה מקובלת עלינו.
תרגם באדיבות: עמי ארגמן
תרגם באדיבות: עמי ארגמן
