עברית לאחר האנגלית
A neighbor, Micha Eshchar, wrote the following in our Friday bulletin:
A few decades ago (how time flies!), the Speaker of the
Knesset visited a group of reservists at a distant locale. They were chomping
at the bit to go home on leave, but were forced to stay two extra hours in
order to meet with him. Looking back, I suppose that he simply wanted to look
good to the reservists. Perhaps that was the motivation behind his words: “You
all know what the Arabs’ll do here if they win. Any blondes [women soldiers]
here?” At which the deputy commander stood up and told him, “My father’s a Holocaust
survivor, and he says you talk like a Nazi.” You could hear a pin drop.
Suffice it to say that if that deputy commander was
planning on an army career (he wasn’t), that was probably a good time to come
up with some other line of work. The Holocaust serves many politicians as a
blank check to do and say outrageous things, then wipe their soiled hands and
mouth with my own family’s history – and that’s a problem for me. In any case, the Holocaust happened, with all its tragic
consequences, this we can’t deny.
Many have hypothesized – and continue to
hypothesize – on the reasons it happened, and we can find many worthy
explanations therefor. But there’s one explanation that precisely due to its
simplicity, we overlook: It happened because it could.
The Jews weren’t first in line at the crematoria; the
Gypsies got there ahead of us. Neither people had an army, or its own territory.
For millennia, any wretch who felt like it could take out his frustrations on
them. Knowing what we know now, it was only a matter of time before anti-Semites
with industry and order and standards like that of the Germans could do to the Jews
and the Gypsies whatever they pleased.
Teaching the Holocaust must be done from a universal
standpoint of educating against racism and violence. But what do we do when
violence won’t play by the rules of civil society? How can a pluralistic
society respond to those who don’t recognize pluralism as legitimate? That’s
our dilemma. I personally would be happy to replace the study trips to Poland with
trips to Um Al Fahm or Ein Mahl[1].
In terms of educational results, it would certainly be more cost effective. It would,
of course, also be much more challenging, as it would be genuinely educational.
Not to mention the fact that numbers-wise, they’d have no trouble hosting us.
But what do we do in other locales, locales wherein dialog
is absent? I’m referring, of course, to the Israelis who beat up, tore placards,
and cursed an anti-war protest last week – and bragged about it on social
networks. Should we just suck it up? Dialog with them? Vacate the town square
and go home?
Oh, right: The police were there. Except that as always,
they “didn’t see anything.” Rapper haTzèl [The Shadow] Yoav Eliasi later
wrote on Facebook, “Good going, my lions. It’s about time we fed you the flesh
of some worthless leftist in need of reprogramming…and thanks to our heroic
police.” Any volunteers to sit with Eliasi over a cup of coffee and chat? Raise
those hands high. Or perhaps we should just try to “understand where he’s
coming from”.
This past week, civilian pilots reported laser beams aimed at their cockpits from Jaljulya while landing at Ben-Gurion Airport. Scary stuff. Is it really all about “a differing viewpoint”? Or are there acts that must be halted by force? It’s no longer hypothetical.
[1] Town in the Galilee
with whom our kids’ school has an exchange program.
שכננו מיכה אשחר כתב להלן בעלון שלנו, כל אלה בני קטורה:
לפני כמה עשרות שנים (אך שהזמן עובר), בא יושב ראש הכנסת לבקר קבוצה של חיילי מילואים במקום די רחוק מכאן. החיילים רצו ליסוע הביתה, אבל השאירו אותם עוד שעתיים כדי להיפגש עם יושב ראש הכנסת.
לפני כמה עשרות שנים (אך שהזמן עובר), בא יושב ראש הכנסת לבקר קבוצה של חיילי מילואים במקום די רחוק מכאן. החיילים רצו ליסוע הביתה, אבל השאירו אותם עוד שעתיים כדי להיפגש עם יושב ראש הכנסת.
היום אני חושב, שהוא
בסך הכל רצה למצוא חן בעיני החיילים. אולי בגלל זה הוא אמר את המשפט הבא, בערך:
אתם יודעים מה הערבים יעשו פה אם הם ינצחו. יש כאן חיילות בלונדיניות?... ואז קם
איזה סמך-מם-פא ואמר לו ככה: אבא שלי ניצול שואה. והוא חושב שאתה מדבר כמו נאצי.
(פאוזה. ואחר כך היה עוד רגע של שקט). ואחר כך, טוב, אם הקצין ההוא בנה על קריירה
צבאית (הוא לא), זה היה כנראה רגע טוב לתכנן קריירה חדשה.
זיכרון השואה משמש
להרבה פוליטיקאים קלף של "צא מהכלא", כמו במונופול. הם יכולים לומר
ולעשות דברים מאוד גרועים, ואחר כך לנגב את הפה והידיים המלוכלכים שלהם בהיסטוריה
של המשפחה שלי. אני רואה בזה בעיה.
אבל בכל זאת, פעם היתה
שואה – עם כל הצער שבדבר, ניאלץ להודות בכך. מדברים הרבה על הסיבות למה שקרה אז,
ויש הרבה הסברים טובים ומעניין לקרוא על מה שקרה לאנשים ואיך חשבו אז. אבל יש הסבר
שמרוב שהוא פשוט, אנחנו לא מספיק חושבים עליו. הדברים קרו כי זה היה אפשרי.
היהודים לא היו יחידים
בתור למשרפות באושוויץ, לפניהם היו צוענים. לשני העמים לא היה צבא, ולא היתה
טריטוריה, ובמשך כל הדורות כל מנייאק היה מוציא עליהם את העצבים. במבט לאחור זה
היה רק עניין של זמן עד שאנטישמים עם תעשייה וסדר וסטנדרטים כמו של גרמניה, יעשו
ליהודים ולצוענים מה שהיטלר עשה.
ללימוד השואה צריך
להיות גם היבט אוניברסאלי: חינוך נגד גזענות ונגד אלימות. מה לעשות כאשר האלימות
לא מוכנה לשחק לפי כללי המשחק כמו שאנחנו מבינים אותם? איך מערכת פלוראליסטית
יכולה להגיב מול אנשים שאינם מכירים בפלוראליזם? דילמה. אישית, הייתי שמח אם
המסעות לפולין היו מוחלפים במסע לאום אל פאחם או לעין מאהל. אם רוצים חינוך – זה
הרבה יותר קוסט אפקטיב. זה גם הרבה יותר מאתגר וקשה (כי זה חינוך באמת). בנוסף, יש
מצב שאחוז האנשים שם שרוצים לארח אותנו, גדול מאחוז התלמידים בבית ספר מעלה שחרות,
שמוכנים לארח אותם.
אני מתכוון כמובן,
לפעילי הימין שהרביצו, קרעו שלטים, קיללו בהפגנה של מתנגדי המבצע – ואחר כך גם
התגאו במעשים אלה ברשתות חברתיות. האם להכיל מעשים כאלה, לדבר איתם יפה, לסגת
באופן חד צדדי מהכיכר, לנהל איתם משא ומתן? אה, אני יודע, היתה שם משטרה. הם כמובן
לא ראו כלום. יואב אליאס ("הצל".. איזה שם) כתב בפייסבוק: "טוב
עכשיו אריות שלי הגיע הזמן לזרוק לכם עוד בשר של שמאלן אפס שצריך לקבל חינוך
מחדש" וגם תודה לשוטרים שיצאו גברים... מישהו מתנדב לשבת איתו על כוס קפה
ולדבר? אולי ננסה להבין את המקום שהוא בא ממנו?
בשבוע האחרון, טייסים
אזרחיים מתלוננים על קרני לייזר
שמכוונות לתא הטייס מכיוון ג'לג'וליה בזמן הנמכה לקראת
נחיתה בנתב"ג. זה מצב לא סימפטי. יש סיבה שבגללה אין טייסים עיוורים – הם
צריכים לראות את לוח הבקרה ואת השטח, בייחוד לפני נחיתה.
האם כל השאלה היא "השקפה אחרת על הדברים" או שיש
מעשים שצריך למנוע גם בכוח? זו לא שאלה רטורית ולא היפותטית.
