Eurocentrism in the flesh ?צבע גוף" -- גוף של מי"

Following my previous post about skin, this post talks about another aspect thereof: skin tone. Having renamed its "Flesh" hue "Peach" in 1962, Crayola crayons (the final authority on hues for those of us who grew up using them. Who can forget Burnt Sienna?) inspired me to set an example for my children. Whenever my kids would refer to *tzeva guf* [Hebrew for "flesh tone" - see ad on left, received by mail just this week, a mere 50 years after Crayola's landmark move], I'd shoot back, "Whose skin? Plony's? Almony's? [ficticious names of real kids they know of African ancestry]".

My receipt of the infamous ad pictured here was conincidentally preceded by a letter forwarded to me, the original of which עברית follows my English translation below:

Morán Siáness wonders: When a pharma company manufactures a product for women in “flesh tone”, whose flesh do they mean?

"On my way to the pharmacy, I pondered whether I’d sought freedom, or if it was just an illusion. For years I’ve had a complicated relationship with It, and now we were parting ways. My side of the deal was to take It every day at the same time. For years I’ve disappointed It, and for Its part, It’s taken revenge on me in various ways. I’ve promised to change: This time’ll be different, I's vow. And again I disappoint It, and so on and so forth.

After many long years, I decided to say goodbye to my birth control pill. On my path to freedom, it was impossible not to think of a dear woman, Margaret Sanger, founder of the birth control movement. Sanger was active at the end of the 19th century in raising funds for researching the first birth control pill. While I owe her a debt of gratitude for enabling me total authority over my body now I mumbled to myself: It’s time to move on to the Last Word in Ovulation Suppression.

The pharmacist smiled at me, revealing a row of white teeth that sparkled against his chocolate skin, and I, out of politeness, smiled back while handing him my prescription. With skilled confidence, he handed me with a small package and began typing on his keyboard. Suddenly, I began pondering where I’d adhere the patch on my body. My choices are: rear end, belly, limbs, and upper back. The last two are visible; my belly’s not an option, and so I’m left with the only option left.

While waiting, I review the patch’s advantages that my gynecologist had named. One of them, she said, is that it comes in “flesh tone”, so that it’s “invisible”. “Tell me,” I turned to the pharmacist. “Does the patch come in a range of skin tones?” His teeth, which had previously sparkled against his chocolate skin, no longer sparkled against his now-pale face. “That’s right,” I continued talking in order to dissipate the embarrassing silence. “I mean it.”

“No,” he replied. “It comes in one tone: regular.”

Regular? I thought. Whose “regular”? Mine -- the dark Middle Eastern Jewish “regular”? Or perhaps yours, the Arab “regular’”?

But his answer had already made things crystal clear: 70% — that’s over two thirds — of the world’s footwear is manufactured in China. Yet no Chinese has ever been heard to say to an American, “Sorry, Sir, but our local standard size is 8. So sorry: No shoes for you, Bigfoot. Good day!”

My birth control patch is manufactured in Belgium, where most people are fair-skinned. But so what? All of the cosmetic manufacturers have figured out that there is no single skin tone; no such thing exists. Therefore, since they want to sell makeup, they manufacture it in a wide range of skin tones. So how is it a manufacturer of a medical product presumably aimed at the entire spectrum of the world’s women, hasn’t figured out the same thing?

All of you who are still skeptical and are suggesting that perhaps the hue of the patch reflects the “average global skin tone” are hereby invited to peruse this map, or simply accept the answer: No! “Standard skin tone” as reflected by the map bears no similarity to the little square that I purchased at the pharmacy!

Now let’s talk economics: If it’s not economical to manufacture the patch in several tones, then why doesn’t it come in the actual “global average tone”? I have yet to find the answer. Does Janssen, the Ortho Evra patch’s manufacturer, not see fit to take into consideration the countries that lie east and south of Belgium? Do Middle Eastern and Asian woman not seek the latest in birth control?

It’s easy for me to raise these questions when I’m not directly in the gaze of those who believe that I’m making a mountain out of a molehill. It’s intimidating to encounter head-on an environment where on the one hand such thoughts can’t be expressed aloud, as it immediately brands me as an angry minority member or even worse, a feminist; and on the other hand negates my right to express my femaleness, which I’m unwilling to have taken from me — a femaleness of power, tenderness, love, and longing to be seen as I am: a woman, a Jew, a feminist, a Mizrachit [Jew of Middle Eastern ancestry], a non-owner of fair skin the tone of my patch.

I sought freedom, and en route thereto I found myself in a fixed reality wherein there is no black and white, but white only. I’m reminded of the character Layla in Radu Mihaileanu’s “The Source”, a film dealing with the many layers of humanity in general and of femaleness in particular. Layla decides to organize the women of her North African village to struggle against the tradition of paying the “price” in [miscarried] fetuses to fetch water from up the mountain. I wonder how Layla would have reacted to what I’ve written here. I wonder what counsel she’d give me; and my heart yearns for a man like her partner Sami, who would tell me, as he told Layla, “You’re my princess. It’s your right to fight.”

עברית:
מורן סיאנס תוהה: כשחברת תרופות מייצרת מוצר לנשים בצבע ״סטנדרטי״, לאיזה צבע היא מתכוונת?
בדרכי לבית המרקחת, הרהרתי לי אם חופש ביקשתי לעצמי, או שזו רק עוד אשליה. שנים שאני מנהלת איתה מערכת יחסי מורכבת, ועכשיו אנחנו הולכות להיפרד. המחויבות שלי הייתה לקחת אותה כל יום באותה השעה. שנים שאני מאכזבת אותה, היא מצדה מתנקמת בי בצורות שונות, אני מבטיחה לה להשתנות: שהפעם יהיה זה אחרת; ושוב אני מאכזבת אותה וחוזר חלילה.

אחרי שנים ארוכות, החלטתי להיפרד מהגלולה שלי. בדרכי אל החופש, לא יכולתי שלא לחשוב על אישה יקרה, מרגרט סנגר, מייסדת התנועה לפיקוח הילודה. סנגר פעלה בסוף המאה ה19 למציאת מקורות מימון ע”מ לאפשר את פיתוח הגלולה הראשונה למניעת הריון. הודיתי לה בלבי על שאפשרה לי את הריבונות המוחלטת על גופי, אבל עכשיו, מלמלתי לעצמי, הגיע הזמן להתקדם ולעבור למילה האחרונה בשוק קוטלי הביוץ שלי.

הרוקח חייך אליי, חיוך רחב שחושף את לובן השיניים, שמנצנץ לנגד העור השוקולדי שלו, ואני מתוך נימוס, חייכתי חזרה, תוך שאני מגישה לו את המרשם החדש. במיומנות מדויקת, הוא נגש אליי עם קופסה קטנה והחל מתקתק על המקלדת. לפתע, התחלתי להרהר בשאלה, היכן אניח את המדבקה על גופי? האזורים היחידים בהם ניתן להניח אותה הם הישבן, הבטן, הזרוע, או הגב העליון. השניים האחרונים חשופים למראית עין, הבטן לא אופציה עבורי, ומהפח אל הפחת, נשארתי רק עם האופציה של ה...בעודי ממתינה, ניסיתי להיזכר ביתרונותיה של המדבקה, כפי שמנתה אותם בפניי רופאת הנשים. אחד מהם, אמרה כמי שנפעמת מפלאי הטכנולוגיה, הוא שהיא מגיעה בצבע של הגוף, כך שלא רואים אותה. תגיד, חזרתי אל הרוקח, המדבקה מגיעה במגוון צבעי העור?

לובן השיניים, שהפעם נחשף מחיוך נבוך, כבר לא נצנץ אל מול חיוורון פניו. "כן," המשכתי לדבר כדי להפיג את השתיקה המביכה. "אני שואלת ברצינות."

לא," הוא ענה לי. "זה מגיע בצבע אחד רגיל."

רגיל? תהיתי לעצמי. רגיל של מי? שלי, המזרחית השזופה, או שלך, הערבי השחום? אבל התשובה כבר הייתה לי ברורה.למעלה משני שלישים — 70% — משוק הנעליים העולמי מיוצר בסין. אולם, לעולם לא נשמע אף סיני אומר לאמריקאי, "סליחה, אדוני, אבל פה הסטנדרט במידות הנעליים הוא 38, ולכן עבורך, שכמוך, אין לנו נעליים. תודה ושלום."

Bigfoot.

המדבקה מיוצרת בבלגיה, מדינה אירופאית, זה נכון. בלגיה היא מדינה שמרבית תושביה בעלי גוון עור בהיר, גם זה נכון. אבל מה? אפילו כל חברות הקוסמטיקה למיניהן השכילו להבין שאין, פשוט אין, גוון עור אחד. לכן, כשהן רוצות לשווק איפור, הן תייצרנה אותו במגוון רחב של צבעי עור. אז איך יתכן שחברה שמשווקת תכשיר רפואי, שמיועד לקשת רחבה של נשים, לא השכילה להבין שאין גוון עור אחד?לכל אותם אנשים שגבתם עדיין מורמת גבוה, והשאלה, אולי צבע המדבקה משקף את ממוצע צבע העור בעולם, שוכנת בליבם, אתם מוזמנים לעיין במפה המצורפת או פשוט לקבל את התשובה: לא! "הצבע הסטנדרטי" אינו דומה לריבוע החיוור שקיבלתי!

והנה נפטרה לה גם השאלה הכלכלית: הרי שאם זה לא כלכלי לייצר מספר גוונים, אזי מתבקש היה לייצר את המדבקה ע”פ צבע העור הממוצע בעולם. אולם, לשאלותיי טרם מצאתי תשובה. האם חברת התרופות הזו, בייצרה את המדבקה, לא מצאה לנכון להחשיב גם את המדינות ששוכנות מזרחית ו דרומית לה? שמא הנשים במזרח לא זקוקות לאמצעי מניעה חדישים?כמה קל לי להעלות את מחשבותיי מבלי להיתקל במבטיהם המאיימים של מי שחושבים שאני מגזימה או משוגעת. מפחיד כל כך להיפגש עם סביבה שכל מחשבה כזו שנאמרת בקול רם, מייד מתייגת אותי כמזרחית שסובלת מרגשי קיפוח או כפמיניסטית רדיקאלית [מהי הבעיה בפמיניזם רדיקאלי? - י.א.] ושוללת ממני במקביל את הזכות לבטא נשיות שאיני מוכנה שתילקח ממני: נשיות שיש בה עוצמה, רכות, אהבה, וכמיהה שיראו אותי כפי שאני; אישה, יהודייה, פמיניסטית, מזרחית, בעלת עור אחר מהסטנדרט הבהיר של המדבקה הזו.

חופש ביקשתי לי, ומצאתי עצמי במציאות מקובעת, שאין בה, גם לא שחור או לבן, אלא רק לבן. אני חושבת על דמותה של ליילה, בסרטו של ראדו מיכאלינו "מים ואהבה". סרט על רבדים שונים באנושיות בכלל ובנשיות בפרט. ליילה החליטה לעורר את נשות הכפר שבצפון אפריקה ולקרוא להן לפעול ע”מ לשנות מסורת רבת שנים שבה הן משלמות במחיר עוּבּריהן כדי לשאוב מים ממעלה ההר. מעניין איך היא הייתה מגיבה אילו הייתה קוראת את מילותיי עכשיו. בראשי, תוהה מה היה לה לייעץ לי, ובלבי, כמהה לבחור, כמו זה שהיה לצידה, סאמי, שיגיד גם לי "את הנסיכה שלי. יש לך הזכות להלחם".

Hijab: Repressive, or liberating? רעלה: מדכאה, או משחררת

I found this piece on wearing a hijab interesting. In short, while I respect Nusrat's decision and wouldn't attempt to dispute it, it seems to me that countering provocative / revealing dress disguised as feminism or liberation with uncomfortable, over-covering garb doesn't really solve the problem of objectification or of promiscuity, does it?

Where I completely agree with Nusrat is where she says that her hijab conveys, “I control what you see”. I contend that the young woman who lets it all hang out, while claiming that she’s in control, is actually a victim of Western culture (mostly via advertising, which is mainly devised by men) telling her what she should allow us to see. How is that empowering? Yet for me, the antidote to promiscuity is not repression, or throwing on a burlap bag and “disappearing” the whole fashion question, but rather feminism, which I see as encompassing educating girls and young women to recognize objectification and exploitation while citing strategies they can use to achieve balance between asserting themselves and loving their bodies and ending up puppets of the corporate world.

As I wrote in an earlier post, while women and girls who dress revealingly get attention alright, they don’t get taken seriously. There’s a reason your attorney doesn’t show up in court showing cleavage, or your physician doesn’t make her rounds in Daisy Dukes. Our sexual parts are there, naturally; but just as we don’t use them in public, we don’t have to advertise them to the world. Does the physician walk around wearing her stethoscope outside the work setting? Does the attorney bring her briefcase to a party? I also question the claim that dressing revealingly is comfortable: I used to wear tube tops, and recall the relief at removing them at the end of the day: No more tugging and itching. And thongs? How comfortable is it walking around with fabric up your crack?

However, I’m not convinced the antidote to fashion slavery is to cover up a la hijab or burka, or long sleeves and stockings in 40 c. heat, a la Orthodox Jewish women, which to me are as uncomfortable as tube tops, if not more. Instead, what I tried to do with my own daughters was to introduce to them the shocking concept that “appealing” need not be synonymous with “sexy”. The obvious place to start was synagogue wear: “No, you may not bare your stomach / wear spaghetti straps / a miniskirt to shul”. Eventually they would put on an outfit and ask me, “Ima, is this OK for shul?” I’d point out any “transgressions”, and back they went to the closet to correct them. Of their own volition, they wear boxers over their (two-piece) swimsuit bottoms, because they feel more comfortable that way. I’d rather they wear one-piece swimsuits, but I accept their solution because I believe that giving them choices within reason is as important as their not looking like streetwalkers. And what do you know? They dress appealingly, yet not provocatively. They internalized the difference.

It’s all relative, of course I realize. My daughters’ elbows and knees are exposed, which is considered revealing in fundy circles. But their sexual parts are covered up, and they are therefore more likely to be taken seriously and less likely to be ogled than are young women whose same parts are hanging out there for all to see. And so I feel I’ve succeeded in transmitting to them the concept of dressing appropriately. In fact, I can’t recall a single battle over an item of clothing, either while clothes shopping or post-purchase. Of course, I began “rolling the tapes” early on about our bodies, objectification and exploitation, women’s images in advertising, and so forth. So my restrictions in dress — which don’t even look like restrictions to them — didn’t take place in a vacuum. This is what has worked for me, and what I recommend parents try.

The lines from Nusrat’s piece that struck a chord in me read: “I am … absolutely certain that the skewed perception of women’s equality as the right to bare our breasts [or other parts, as much as we can get away with - Y.E.] in public only contributes to our own objectification. I look forward to a whole new day when true equality will be had with women not needing to display themselves to get attention.” I wish Nusrat a pleasant journey in her new identity as a hijabi [shouldn’t there be a feminine form of that word?]. When all’s said and done, our society already shows plenty of collective skin. If it’s possible to err, let it be on the side of less skin being revealed, not more.